כולנו היינו שם. או כמעט היינו שם - אבל ניצלנו ברגע האחרון. נתחיל מהסוף - לא נותנים לצלם חובבן לצלם את האירוע שלכם!
אם העוף לא יהיה טעים או שהתקליטן יהיה חלש זה לא נורא. אבל הדבר היחיד שנשאר מהאירוע שלכם אלו התמונות וסרטון הווידאו. בלעדיהם - כאילו לא היו דברים מעולם.ולכן צלם הוא דבר חשוב. מאד חשוב.
'אינדקס חתונה' מביאה לכם סיפור כמעט אמיתי על מעלליו של צלם ארועים 'כמעט מקצוען' - מנקודת מבטו של הצלם, נקרא לו ע'.
"אני ע',צלם אירועים. טוב, לא רק צלם אירועים, אבל בעיקר. בשעות היום אני עובד כפקיד בדואר, אבל פקיד עם שאיפות. אני מחלק בולים, וחולם על אירועים, ממיין מעטפות, ומפנטז על חליפות. בשעה חמש בדיוק, כאשר העט נופל ואני חופשי לנפשי, אני מתחיל את החיים האמיתיים שלי והולך לעשות חלטורות ולצלם אירועים. בשביל הכיף, הנסיון, האוכל והחתיכות. אתם לא יודעים איזו הרגשה זו להגיע לאירוע, חתונה או בר מצווה, עם מצלמה גדולה וארוכה ולהתחיל לצלם את הבחורות. כל אחת עושה פוזה, מרימה ידיים, מזיזה עיניים ואני בטוח שהן יעשו הכל בשביל עוד תמונה אחת. אחחח, החיים הטובים.
יום אחד קיבלתי טלפון מזוג מאד נחמד, שחיפש צלם לחתונה שלו. קבענו להיפגש בבית קפה במרכז, כי הסטודיו שלי נמצא באמבטיה של ההורים ולא נעים להביא אותם הביתה בערב. נפגשנו בקפה, הראיתי להם אלבום תמונות של בת אחותי שצילמתי את היומולדת שלה והם מאד התרשמו. סגרנו על מחיר, תנאי תשלום ומה אני מביא לחבילה. אני חושב שנתתי להם דיל ממש טוב. גם הם חשבו ככה. פראיירים...
עכשיו הייתי צריך לארגן את הציוד, הרי הבטחתי. מחבר אחד לקחתי מצלמת רחף חצי עובדת, מהשכן משה לקחתי מיקרופון שיתאים למצלמת הווידאו שלקחתי מאחותי הגדולה שולי ומחבר אחר לקחתי מצלמת סטילס ברמה גבוהה שאני לא מכיר חצי מהאפשרויות שלה. גייסתי גם את החבר, שיבוא לצלם קצת ושיאכל משהו. לא מזיק.
הגיע היום הגדול, יצאתי מוקדם מהדואר כדי שאספיק להתכונן - להתרחץ, להתלבש ולשים את הפאקו רבאן שלי. אספתי את החבר שבדיוק הגיע מהצבא (רב"ט בכיר באפסנאות) ויצאנו לפגוש את הזוג המאושר לצילומים שלפני החתונה. הם רצו להצטלם בשקיעה ליד מקור מים גדול, אז לקחתי אותם לפארק העירוני, שיצטלמו ליד השיחים כשברקע האגם.
הגענו לפארק, התמקמנו והתחלנו בצילומים. היה מאד נחמד וכמעט ולא היו בעיות. אני לא מבין מה יש לכל כך הרבה אנשים לעשות בפארק בשעות בין הערביים. כל אחד נהיה אצן פתאום. כמה מהתמונות יצאו כשראש זר מבצבץ מאחורה (או לפעמים מקדימה), אבל בסך הכל היה בסדר. השמש נצנצה על המים, היה רומנטי מאד ואפילו הצלחתי לתפוס את האדוות הקלות ולא להסתנוור מהשמש. אחרי שני פילמים הגעתי למסקנה שעדיף לא לצלם ישירות מול השמש ומאותו רגע העניינים זרמו על מי מנוחות.
היה חם, הכלה קצת התעצבנה והנעליים של החתן התלכלכו מעט בבוץ, אבל בסך הכל זאת הייתה חוויה, לימודית בשבילי, וגם בשבילם. בסופו של דבר שרדנו את הסשן הזה וקבענו להיפגש תוך שעה באולם. הם הפליגו לדרכם בלימוזינה שלהם ואני קרטעתי לי בקורטינה שלי הביתה, לשתות קפה ולהביא את כל הציוד.
אז איחרתי בכמה דקות, זה אסון כל כך גדול? בגלל זה צריך לצעוק עלי בנוכחות כל בני המשפחה? מה קרה בסך הכל, את מי כבר פספסתי? אז דודה חנה לא תצולם מנשקת בכניסה את הכלה. ולא יהיו תמונות של החתן והכלה מגיעים בלימוזינה שלהם. אפשר לחשוב... העיקר שהייתי לבוש יפה והחלפתי גרביים כמו צילום אירועים -צלם טוב.
בקיצור, הגענו, התמקמנו במקומות אסטרטגים (החבר ליד הדוכן של החומוס ואני ליד התאילנדי) והתחלנו לצלם. מה אני אגיד לכם, מעייף.
הזוג המעיק הזה רצה שנצלם כל דודה ושכן שהגיעו, וכולם נראים הרי אותו הדבר. אחרי איזה חמישים תמונות התחלתי לנדוד במחשבתי ובמצלמתי לכיוון הבנות הצעירות והיפות שהתאספו באחת הפינות. אני רוצה להגיד לכם, שבת דודתו של החתן מצד האמא נראתה כל כך טוב שלא יכולתי להפסיק לצלם אותה. בינתיים, גם הצלחתי קצת לנשנש בין הצילומים, למרות שהאוכל לא היה מציאה גדולה.
בשעה טובה כל האורחים התיישבו והזוג ביצע את הכניסה הגדולה שלו לחופה. אני, כיאה למקצוען אמיתי, לא הפסקתי לתקתק תמונות. אחרי חמש דקות שמתי לב שהפילים לא נגמר, וזה נראה לי קצת חשוד. פרשתי לפינה וגיליתי שבכלל שכחתי להכניס את הפילם. לא נורא. העיקר שאף אחד לא הרגיש.
תיקנתי את המעוות ושאר התמונות מהחופה היו יופי. אפילו נשכבתי על הרצפה על מנת לצלם את שבירת הכוס של החתן. לא הייתה חתיכת זכוכית שלא צילמתי. אחרי שניים שלושה ריקודים בהם כמעט נרדמתי מרוב דביקות ומתקתקות, עברנו לאוכל.
למרות שלא הועידו לי מקום ישיבה, לא התייאשתי והשתלטתי על שני כסאות, לי ולמצלמה. בינתיים החבר שלי, נקרא לו סגן הצלם, המשיך לצלם ולהתחיל עם האורחות.
אני, בתור אחד שמבין עניין ויודע את העבודה, כבר מזמן הייתי עסוק באכילה אינטנסיבית. אחרי כמה דקות התחלתי להרגיש רע ופרשתי לחדר השירותים הסמוך לזמן איכות עם עצמי.
ואז הגיע שלב הריקודים. נטשתי את המצלמה ועברתי למצלמת הרחף, כשהחבר צילם עם מצלמת הווידאו הרגילה.
אני מודה, זה לא היה ממש רחף. יותר כמו מצלמה עם מוט ארוך. אבל בכל זאת הצלחתי לצלם על רחבת הריקודים ולתפוס את החברים מרימים את החתן והכלה. אז הייתי צריך קצת לדחוף את הרוקדים - אז מה? העיקר שתפסתי את כל התמונות שרציתי, ואפילו הצלחתי לתפוס שיחה עם אחת המלצריות.
בשתיים בלילה החגיגה נגמרה, ולזכותי יאמר שנשארתי עד הסוף. למרות שכבר בשעה שתיים עשרה וחצי נגמרו לי כל הפילמים. קבעתי עם הזוג עוד יומיים באותו בית קפה, כדי שיקבלו את האלבומים, סרטון הווידאו והדיסק. קיבלתי את כספי והכל היה בסדר.
אחרי זה באו כמה ימים ממש קשים בדואר, וגם רבתי עם חברה שלי ככה שלא היה לי ממש מצב רוח לעבוד בערב והתמונות התעכבו. הזוג היה ממש עקשן וכל יום הם התקשרו ורצו את התמונות. בסוף פיתחתי 50 תמונות כדי להרגיע אותם - אבל משום מה כשהבאתי את יצירת האומנות שלי הם רק התרגזו יותר ואיימו בתביעה משפטית. לכו תבינו..."
עד כאן סיפורו של ע', סיפור כמעט אמיתי אבל בהחלט משעשע. למרות ההומור, יש בסיפור מוסר השכל - כמו שלא קונים שמלה בסופר, ככה לא לוקחים צלם מהרחוב!
רשומות
